בשבועיים האחרונים אני מתעסקת במושג קורבנות אופנה. ביטוי שהגיע במקור מצרפת בסוף המאה ה18. בתקופה בה היה אופנתי ללבוש שמלות מבד שיפון (בד מאוד דק ולא מחמם). נערות שלבשו שמלות שיפון, נפטרו כעבור מספר שבועות מדלקת ריאות. הן הפכו להיות קורבנות של האופנה.
במהלך כל המחקר, אני נקרעת בין הנטייה שלי לפילוסופיה לצורך להיות קונקרטית. הצורך להיות קונקרטית הכריע.
חיפשתי מה זה "קורבן אופנה" בעולם העיצוב. חיפשתי חומר, טכנולוגיה או מוצר שתעשיית האופנה עשתה לו עוול. הגעתי לעור. אני מרגישה שאנחנו כמעצבים תופסים עור כטקסטיל, כבד ולא כחומר שיכול לשמש לעיצוב מוצר. בימי הביניים השתמשו בעור לייצור מגוון רחב של מוצרים, מכלי הכלה לנוזלים ועד שריון לקרב ע"י הקשחתו בבישול. השיטות האלו נעלמו מתעשיית העור ואיתם גם ההגדרה של עור כחומר. אני רוצה להחזיר את העור לשימושו המקורי. להשתמש בו כחומר ולא כבד.
הניסיון להעביר את העור מעולם הבדים לעולם החומרים מצריך התעסקות במוצר שיושב על התפר בין עיצוב לאופנה. מוצר שלא יראה זר מידי לעולם האופנה ולעור כבד ומצד שני מצריך טכנולוגיה/ארגונומיה/ וחשיבה יותר תעשייתית. בחרתי לעצב קולקציית משקפים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה